אתם (כנראה) הורים מתעללים


האמת שקשה לי להגיד לכם את זה בפנים. אז אני כותב את זה ומכיוון שאתם ככל הנראה שייכים לקבוצה, אני פונה גם אליכם.

1. בית
בפעם האחרונה זה קרה בלילה כזה שבו יושבים חברים, שותים ומדברים אל תוך הלילה. הורה לתאומות בגיל המופלג של 3 חודשים לקח שאיפה מהסיגריה ותיאר איך הוא תכף שולח אותן סוף-סוף למשפחתון. אב אחר, שזכה בילד אחד בלבד, ילד ששרד בבית עד גיל שנה, כבר לא יכול לחכות למסירתו לגן, דבר שיקרה בקרוב. האב השלישי, הסביר איך לבלות עם הילד זה לא בדיוק חוויה אינטלקטואלית, ולכן ראוי להימנע מכך.

שבוע לפני כן, זה היה בהפסקת משחק כדורגל. כנראה שאמהות נוטות להצניע קצת את תשוקתן להיפרד מילדיהן, אבל אבות ממש לא מתביישים. חבר סיפר איך הוא מפקיד את הפעוט שלו בידי מטפלת כל יום משבע עד שבע, (ומשלם קרוב לשבעת-אלפים שקלים, אבל זה שייך לפוסט אחר). וכן, הילד אוהב להיות עם המטפלת יותר מאשר עם הוריו, כמה מפתיע.

אה כן, המטפלת. אז אני הסתובבתי עם בתי הרבה בגינות, ככה באמצע השבוע, וראיתי המון מטפלות. המון המון מטפלות. ובכן, כל מה שאתם עושים כל-כך גרוע, הן עושות עוד גרוע יותר. חוץ מהטריק של לנדנד את הילד בנדנדה, למלא את הכפית בכל פעם שהוא ב'עלה' ולדחוף את הכפית לתוך הפה כל פעם שהוא ב'רד'. בזה הן מעולות.

אז אני רוצה להגיד לכם משהו:
הייתם רוצים שמישהו יזרוק אתכם מהבית בלי להכין אתכם, יגלה אתכם למקום בו תהיו חסרי הגנה וללא יכולת להביע את מצוקתכם במשך רוב שעות היום? וגרוע מכך, המישהו הזה יהיה מי שנאבק ודימם כדי להביא אתכם לעולם? וכרגע הוא מעדיף להזיע ולדמם במקום אחר, שנקרא עבודה, רק כדי לא להיות אתכם?

כדי להסביר את זה במונחי עולם העבודה שאתם כל-כך אוהבים, אני אתאר את זה שוב:
המנהל שלכם, שראיין אתכם ונאבק להביא אתכם לחברה, ואח"כ התאמץ מאד להכניס אתכם לעניינים, ללמד אתכם הכל ואפילו הזמין בשבילכם כריך כל יום מהקייטרינג כי לא ידעתם מה לבחור, עד שחשבתם שהוא ממש חבר שלכם, זה שנשכב על הגדר כשהיו פיטורים, אז הוא יום אחד ללא הודעה מוקדמת אומר לכם שהתפקיד שלכם מחייב מעבר שתי קומות למטה. כשאתם יורדים לאגף החדש אתם מגלים שיש בו מלא עובדים דחויים, לא מוכשרים וסתם לא אהובים, שבינתיים מבלים שם את זמנם, לא ברור לכמה זמן. לפעמים פורצות שם קטטות, דבר שלא נשמע כמותו בקומות העליונות. כשהבוס הולך הביתה הוא עובר באגף ולוקח אתכם במכונית שלו בטרמפ הביתה, מקום שבינתיים נראה קצת פחות מוכר ומוגן. מדי פעם יש וועדה שדנה בעניינכם בקומות העליונות, ומעבירה אתכם לאגף אחר (מתברר שיש עוד כאלה, והם נהיים גרועים).

2. עינויים
התעללו בכם, אז גם אתם מתעללים. אתם עושים לילד שלכם 'הרדמה', שזה מין סוג של היפנוזה ללא אישור משרד הבריאות. אתם 'שמים לילד שלכם גבולות', שזה להמציא כל מיני קווים מדומיינים, שהמציאו על חשבונכם כשהייתם קטנים, כל-כך קטנים שזה מוטבע בכם כל-כך חזק שאתם ממש מאמינים שהם קיימים. אתם משתמשים בכל מיני ספרים שמלמדים תרגילים שנלקחו הישר מספרי העינויים של הק.ג.ב. – מרימים ומורידים, מעירים בצהריים כדי שהילד ישן בלילה, משכימים מוקדם כי צריך לעזוב את גן העדן וללכת לגן הבלי-עדן.

אתם נותנים להם לבכות כי צריך לפעמים גם לשחרר אנרגיה, אתם לא מגלים להם שיש גלידה במקרר, וזוללים אותה בחשאי אחרי שהיה 'וידוי הריגה' וההרדמה הצליחה. בכלל, אתם משתדלים שאם יקבלו משהו זה יהיה תמורת משהו אחר, כפרס או כפיצוי או כתשלום.

אתם מאשימים אותם במניפולטיביות (בכי) אבל אתם הפכתם את עצמכם למכונה של תעמולה, שטיפת מוח, שכנוע, האכלה בכח, והזנה בהיסח הדעת. אתם תעשו כל דבר, כולל למכור את האמא שלכם, כדי שהילד יאכל עוד כפית מהקוטג', אבל לא חשבתם על כך שאוכל זה זכות, ולא חובה. אתם תערבבו לתוך המזון של ילדכם מיני תוספים כדי שלא ישים לב, אבל בדרך אתם שכחתם לשים לב.

אתם מונעים מהם מידע חיוני, לגבי מה הולך לקרות היום, מחר, בטיול לתאילנד ובברית המילה של אחיהם. כשאתם כן מנדבים מידע, מדובר בגיבוב של שטויות במקרה הטוב, ושקרים ממש במקרה הגרוע. אתם מדברים באנגלית, וזה לא כי אתם אנשים בין-לאומיים ורחבי אופקים, אלא כי כך הם עוד פחות מבינים מה קורה סביבם.

3. רוח
אתם לא באמת מאמינים ברוח האדם. אתם בטוחים שאם תתנו לילד שלכם עשר טבלאות שוקולד כל יום במשך שנה, הוא ייחסל את כולן ויבקש עוד, החזיר הקטן. שאם הוא מבקש שוב את אותו סיפור בפעם העשרים ושש, הוא לעולם לא יבוא על סיפוקו, ובעצם הוא מנסה לשעבד אתכם, הפראיירים. שאם היא בוכה, זה בגלל שהיא 'עייפה', או 'גמורה' ולא בגלל שפשוט רע לה אתכם.

אתם תשנו להם הכל, תעשו להם טירונות, תלכו ליועצים שיתנו לכם את עשרת הדברות עם חוקים חדשים, שיעבדו במשך חצי שנה כמו קסם, עד שהכל ישוב ויתפורר, כמו דיאטת בזק. אתם תכריזו שמהיום צריך ככה וממחר אסור את זה, אבל תשכחו להשתנות בעצמכם.

כשאתם איתם אתם חושבים כל הזמן על עבודה, אבל כשאתם בעבודה אתם לא חושבים עליהם. לכן אתם תשימו תמונה שלהם ליד המחשב או במחשב או בטלפון הנייד.

4. אי-נוכחות
זה לאבות שביניכם. תשמעו, גם אני זכר. אני יודע מה זה הצורך הזה להתאייד ולהיעלם ברגע שיש אמהות וילדים (שלנו) בסביבה. לשחק באייפון. לברוח לעשות קניות. לחזור מאוחר כדי לא 'לבזבז את הזמן על שטויות'. זה כנראה צורך די חזק. אז אני אגיד לכם דבר אחד: אל תתביישו בזה, זה לא נורא. צאו, תבלו, קחו את הזמן שאתם חייבים. אבל דחילק, כשכן יש לכם כח – תהיו, תשתתפו, קחו חלק. אתם לא נהגי מונית של המשפחה. תמציאו משחקים, ספרו סיפורים. דברים אמיתיים מהחיים שלכם, לא סתם המצאות. וגם אגדות – אבל לא רק כאלה שנועדו לשכנע.

5. זה לא אשמתכם
אבל כן באחריותכם. דוכאתם, אבל אתם יכולים לעצור את מעגל הדיכוי.


6. אהבה
למרות הכל, אתם מאד אוהבים את הילדים שלכם. ברור, זה ביולוגי.

 

נספח: התירוצים

אתם לא יכולים, כי אם תישאר בבית זה יעמיק את אי השוויון (קשה. אבל אפשר להתחלק בנטל העבודה ובעונג גידול הילדים)

מישהו יצטרך לוותר על קריירה (שוב, להתחלק, אין צורך לוותר על הדברים החשובים לכם)

עדיף לשלם למישהו מקצועי שיעסוק בחינוך (בטח, גם עדיף לשלם על שירותי מין ממישהו מקצועי)

הילד צריך ללמוד שהחיים קשים (נימוק מבריק!)

הילד לא יפתח אישיות עצמאית אם לא ניתן לו להיפרד (אימאל'ה)

כולם לוחצים מסביב (נכון, וזה קשה מאד)

כשכולם בבית זה סיר לחץ (לפעמים, לכן צריך לעשות יחד דברים כיפיים)

חיי המין שלכם גרועים בגלל שהילדה ישנה אתכם במיטה (לא, הם פשוט גרועים)

מעמד הביניים נשחק ויש גזירות (עדיף כבר לחיות בביבים מאשר לחיות את החיים המדכאים שלכם)


יש לכם עוד? אתם מוזמנים להוסיף עוד תירוצים בתגובות.

 

פורסם בקטגוריה ביקורת, טקסט, כללי | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

צולם ממכשיר ללא מסך

פורסם בקטגוריה ביקורת, גאדג'ט, דיגיטאלי, צילום | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מכתב פתוח לאחיי ההולנדים

הולנדים יקרים,

אני שולח מכתב פתוח זה בעברית כיוון שאתם לא הנמענים העיקריים של מכתב זה, כי אם בני ישראל, עם קשה עורף וחסר תרבות. אולם, דרך מכתב זה, שאותו אני שולח כביכול אליכם, אני מקווה ללמד את עמי היושב בציון ובניכר איך צריך להתנהג.

מעט היסטוריה של השבועות האחרונים: שמי גור. אדם אלמוני, השט בחלל ומנסה את מזלו בשיגור אותות אקראיים בחיפוש אחר מישהו שיקלוט אותם, ואם נתמזל מזלי, יחזיר איתות. בינתיים, אני שולח אותם בצורת משחק שבניתי במיוחד עבור הילדים שלכם. כל שעליכם לעשות כדי להחזיר איתות: להוריד את המשחק בתשלום של 2.39 יורו (לישראלים הייתי אומר קפה הפוך, אבל לכם אני אומר שזה בערך עלות של בירה אחת). אבל הבעיה היא שאתם לא יכולים לדעת על המשחק שלי, כי יש כל מיני גופים שמימיים ענקיים שלא מעוניינים שתדעו עליו בכלל, לא כל שכן תמצאו אותו. הם מציגים את העולם כאילו יש בו הזדמנות שווה, ולכל הגופים סיכוי שווה להצליח, אולם האמת רחוקה מכך.

אולם יש אור שמבליח, לא בקצה המנהרה, אלא סתם באמצע החלל. מתברר שיש עוד יצורים כמוני, שמנסים למצוא קהל לאיתותים הדיגיטליים שלהם. אני לא מדבר על אנשים שיוצרים איתותים, כי כאלה יש מאות אלפים, אלא על אלו שבאמת מנסים להמשיך, ולנסות להגיע באופן אותנטי לקהל כלשהו.

האנשים האלה, מפתחי משחקים עצמאיים, לא מסתפקים ביצירת משחקים, אלא גם חולקים את מחשבותיהם בבלוגים, בטוויטר ובגוגל פלוס. מעקב אחריהם מביא להיכרות עם מפתחים נוספים, וכך מתרחב מעגל הידע. מדובר על אנשים כמונו, בשר ודם, שמנסים להתפרנס מיצירת משחקים, אולם כמה מהם מתבטאים בעומק ובפתיחות שהופכים את המעקב אחריהם ללמידה מרתקת (למעשה, אני חושב שהבנתי סוף סוף מה הקטע של גוגל פלוס – נסו למצוא, ולעקוב אחרי כמה דמויות מובילות בתחום שלכם, ודרך התגובות להם מצאו מומחים נוספים. אל תגבילו את עצמכם לעם ההולנדי, נסו למצוא גם מובילים בתחומכם החיים במקומות אחרים. אני חושב שתופתעו ממה שתגלו).

האנשים האלה מתחבטים בשאלות של הצלחה וכישלון, אתיקה, שיווק גרילה, שיווק באמצעים דלים, משחקים כאמנות, גישות בעיצוב משחקים, ונעזרים זה בזה, בעיקר לשם תמיכה, כשהענקים גונבים להם את המשחקים. רק השבוע גילו האחים דיוויד ואיאן מארש, מקימי חברת Nimble Bit הזעירה (3 עובדים כולל שניהם) והמצליחה (משחק השנה של אפל בארה"ב), שענק המשחקים החברתיים המרושע זינגה גנב להם את המשחק.

בכל מקרה, אחד האנשים היקרים הזה העלה לרשת עוד רשימה של אתרים שמסקרים אפליקציות (יש כאלה כמה וכמה), ודרכה הגעתי למספר אתרים וביניהם אתר הולנדי, שאותו יתכן שאתם מכירים. מכיוון שהחלטתי לא לשלוח את האפליקציה לכל האתרים במכה אחת, אלא ללמוד מהתגובות וכך לא לשרוף אפשרויות ללא צורך, העדפתי לשלוח קצת מידע על המשחק שלי לאתר האפליקציות הפופולרי ביותר בממלכה הכתומה.

בינתיים שלחתי את העדכון השני של המשחק, שבו הוספתי פונקציונליות (הסולם של משאית כיבוי האש הוא לא עוד סתם קישוט – ניתן להציל איתו חיות) ושיפרתי את המשחקיות במטרה להתאים אותו יותר לגילאי היעד (3-7). תחנת האם, אפל, לוקחת לעצמה כשבוע לבדוק את האפליקציות והעדכונים, ובינתיים פניתי לכמה אבי טיפוס לפרוייקטים חדשים.

בנוסף, התמסרתי לתפקידי החשוב ביותר – להתחבר ולבדוק מדי יום כמה אנשים קנו את המשחק, או יותר נכון, כמה לא קנו. בימים שבהם הקפצתי את השרשור שלי באתר טאץ' ארקייד, היתה לעתים מכירה אחת או במקרה קיצוני שתיים (סיבה לבירה בפאב). לעיתים הסיבה למכירה היתה שהכרחתי פיסית תחת איומים חברים או מכרים לקנות את המשחק (סורי, בימים כאלה אין בירה בפאב).

ואז, יום אחד, בעודי בודק את הגרף המשמים, נעצרה העמודה על שש. שש רכישות. של 2.39 יורו, או 2.99 דולר, אם תרצו. ללא סיבה נראית לעין. ביום אחד. הבטתי במסך לא מאמין, והראיתי את הנתונים לבת זוגי. היא שמחה, ואמרה שלמחרת יהיו עוד יותר רכישות, ולי לא נותר אלא להנהן, מודע לסיכוי האפסי שזה יקרה.

אלא שלמחרת, שזה היום, קנו את המשחק 8 פעמים. שלוש בארצכם, הולנדים יקרים. נתון זה העלה את ההשערה שהתפרסם משהו בשפתם של רמברנדט, ואן גוך ואריאן רובן. ואכן כך – מתברר שהמשחק סוקר כחלק מפוסט יומי, ולפי גוגל טרנסלייט אף זכה לשבחים:

Usually they are lousy finish, they have nothing to much and they simply are not interesting for other readers.Burning Things may be called an exception for us, especially in terms of finish. In the game for very young children do all kinds of fires to attack while you pass by a fire engine. The game uses a catchy, kind of flat style with a paper background air.

מלבד העובדה שגם ההולנדים סבורים שהמשחק מתאים לילדים, אולם מגיל 5 ומעלה, מתברר שמספר אנשים החליטו לקחת את הסיכון ולרכוש משחק של מפתח אלמוני. אבל לא די בכך – המשחק קפץ למקום ה-13 בין המשחקים החינוכיים בהולנד, ולמקום ה-31 בקטגורית משחקים לילדים. המשמעות של זה היא שהיום יש עוד יותר סיכוי שבני עמכם החביבים ייתקלו במקרה במשחק שלי ויורידו אותו, כי הוא מופיע בעמוד הראשון בקטגוריות אלה.

ברור שמחר נחזור לאפס הרגיל והנצחי, או שלא. אבל לפחות יש פה, הרבה בזכותכם, עם נאור ויקר, מעט תקווה.

פורסם בקטגוריה טקסט, מיקרו-יזמות, משחק | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

התעשרו, או היכונו להשפלה הגדולה

1. החצוצרה הקטנה

מתברר שבעוד אנחנו משחקים 'אנגרי בירדס', במקומות אחרים בעולם קורים דברים מעניינים יותר. אני לא מדבר כרגע על חס וחלילה דברים אמיתיים, אלא על משחקים. אבל מה יותר אמיתי מעולם שבו אנשים נלחמים זה בזה, שולטים זה על זה, ומכאיבים זה לזה.

בשנים האחרונות נערך בארה"ב כנס הרכישות הוירטואליות הבינ"ל. למי שלא מכיר, מדובר בדבר אופייני למשחקים שחינם לשחק בהם, אבל כדי להגיע בהם לשלבים מתקדמים ניתן, ומומלץ, לקנות חפצים וירטואליים. בפארמוויל, לדוגמה, הצליחו להפוך את זה למדע. למעשה כל מעצב משחקים בחברות F2P, או 'שחק בחינם', נדרש כיום להציע פיצ'רים חדשים למשחק, רק אם הם: 1. מעודדים הצטרפות שחקנים חדשים, 2. מעודדים משחק לזמן ארוך יותר ונאמנות למשחק  או 3. מעודדים רכישה בתוך האפליקציה (או המשחק).

לכן, חברות ה-F2P הן לא פופולריות מדי בתעשייה, מכיוון שהן נחשבות חמדניות ונכלוליות. אולם בעוד במערב מתווכחים האם להציע לחבר לשתף איתך פעולה כדי להשיג זרעים וירטואליים של קקטוס סיבירי זה אתי, בסין כבר הלכו כמה צעדים קדימה.

זאן ין, נשיא GameVision, חברת משחקים מסין, הציג בכנס את המודל הסיני. הוא פתח בכך שאנחנו צריכים להבין שכמו שעולמנו לא מאוזן והוגן, כך גם העולם הוירטואלי, ועולם המשחקים, אינם אמורים להיות הוגנים. זאת אומרת, שאם אתם חושבים שמשחקים צריכים להיות משהו דוגמת שחמט, כשכל משחק מקבל את אותם כלים, אתם אולד-פאשן.

אבל ין לא הסתפק בכך. מתברר שמטרתן של החברות הסיניות לייצר משחקים שהם 'סביבה דינמית'. הוא הציג נתונים על משחקים חברתיים שבהם עולמות של לוחמים, אולם בניגוד למצופה, ישנם פשוטי-עם, לוחמים עלובים וצמיתים, ומצד שני שליטים ואצילים. האצילים יכולים לשלוט בצמיתים, ולגרור אותם למלחמה נגד האויבים, כולם, אם לא הבנתם עדיין, דמויות המשוחקות על-ידי אנשים אמיתיים.

כדי להגיע להיות אציל או שליט עליך להשקיע הרבה עבודה, כמובן, אולם גם כסף. וכך יוצר המשחק מעמדות המשכפלים את העולם הכל-כך מוכר. לא ברור מדוע רוצים אנשים לחוות שוב את דלותם בעולם וירטואלי, אולם למר ין יש הסבר.

Think about who those rich people are in the real world — business owners and factory owners. They manage and lead hundreds of people in the real world and are used to the leadership role. In the F2P world, they still want that feeling. We just offer them that in the game, naturally.

אז ככה זה. אתה עני? נדפקת פעמיים. גם בעולם הבא כנראה, אבל נניח לזה. אבל מתברר שכדי לתבל עוד קצת את העסק, מוסיפים היוצרים אלמנטים שייצרו עוד קצת עניין. לדוגמה, "החצוצרה הקטנה" חפץ שניתן לקנות, המטיל על הדמויות באיזור מסוים קללה, שמועברת דיגיטלית לכל החברים, ומשפילה את הקורבנות.

ין קובע בסיפוק שהחצוצרה הקטנה נמכרת היטב.

על כל הנושאים האלה מגיב בהרחבה ובביקורת נוקבת ארנסט אדמס, מעצב משחקים ותיק הקורא לשימור הג'נטלמניות והספורטיוויות של המערב. מעניין שבתגובות למאמרו תוקפים אותו מפתחי משחקים מערביים רבים, וטוענים שהוא מיושן ומתייפייף.

2. שריונות של נשים

מתברר שעולם המשחקים התעורר סוף סוף לעידן הפמיניסטי, והבין שבעוד משחקי תפקידים מרבים להציג נשים בשריון חושפני, זה לא ממש אמין מבחינת ההגנה מפני מכות, ובטח שלא קורקטי.

טאמבלר מיוחד הוקם כדי להציג נשים בשריון אפקטיבי ולא מגוחך, ובנושא התפתח דיון, שאליו הצטרף בלוגר בשם ריאן. הוא מנסה למצוא פתרון לבעיה: איך ליצור שריון נשי.

בדרך הוא חוקר את שריון הנשים בהסטוריה (אין), בסרטים (יש אבל עם בעיה דומה), את השריון הגברי שיכול להתאים לנשים (כבד) ועוד – בדרך למסקנה והמלצות. בקצרה, הוא מציע ליצור דמויות עם דגש על פנים נשיות בעלות מבט שיבדיל אותן מעמיתיהן הגבריים.

עכשיו השאלה היא – האם לא פשוט יותר להלביש את הנשים – שהעזו לשחק במגרש הגברי, בבורקה.

 

פורסם בקטגוריה טקסט | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

אני אפס, אבל לפחות אני מרגיש את זה

אז זהו, נסחפתי לתוך החלל. כמו בסצינה מסרט מדע בדיוני, שבה הגיבור נפלט עם איזו חליפת חמצן שאמורה להחזיק אותו בחיים לשעה ורבע, החללית שלו מתפוצצת מאחוריו, ולמעשה הוא אבוד. מוסיקה שמימית עם שירת נשים ברקע. אבדון. אלא שבסרט מישהו בא ומציל אותו.

אני מצטער על השימוש בדימויים שטחיים, אבל זה מה שעולה במוחו של אדם שמרגיש באופן כה מוחשי את אפסותו. בעוד החיים מזמנים לנו סיבות לחוש את קטנותנו מול הטבע, מול האינסוף, מול הנצח, החיים המקצועיים לא בהכרח מאפשרים זאת באופן רגיל.

הכל התחיל כשהנרי פורד קרא לנו להשיג ג'וב במפעל שלו, והתחברנו למכונה. עבדנו, שמונה שעות ביום, ארבעים בשבוע, ובסוף נהגנו בפורד שלנו הביתה. הרגשנו קטנים, הו, כן. אבל היינו חלק ממשהו. בנוסף לפרבר שלנו, למדנו גם את הדרך לאזור התעשייה, שבינתיים נהייתה פקוקה למדי. וצברנו פנסיה. אלא שהנרי שדד לנו את החיים. השעות שאחרי העבודה נהיו מועטות וחסרות משמעות, וסופי השבוע – קצרים מדי, צפופים, ומלאים כמיהה.

אחר כך, וזה לקח איזה חמישים – שישים שנה, גילינו את עולם הפרילאנס. דמות אב לא היתה שם. כחולמים, נדדנו בין משרדים, יושבים מול עמדות מק, מקשיבים לאינטריגות הפנימיות של ארגונים שלעולם לא נכיר מבפנים. נצצנו, הוכחנו את עצמנו שוב ושוב, כבשנו את ליבם של מנהלי פרוייקטים ועבדנו לילות שלמים, רק כדי לאסוף את ההמחאה ולהמשיך הלאה, מדלגים בין יבשות, ארצות וערים. השעות היו ארוכות, אבל היו גם ימי חופש, ותקופות רגועות. השכר היה טוב, אבל אחרי כמה שנים הבנו שהוא לא הולך להיות טוב יותר. למעשה, תוך כמה שנים, נהפוך ללא רצויים, לא רלוונטיים וללא עתיד.

אז סידרנו משרד קטן בתוך הבית, והתחלנו לגייס לקוחות. בנינו פתרונות, אפליקציות, תפרנו מוצרים. הלקוחות שילמו טוב, או ששילמו מאוחר, או שלא שילמו בכלל, והיו מרוצים מאד, או מרוצים במידה מסויימת, או לא מרוצים בכלל. מצאנו את הדרך אל לבם של הארגונים, דרך אנשי קשר נאמנים, והצלחנו לאט לאט לבסס מערכות יחסים ארוכות טווח. ניהלנו פרוייקטים, שכרנו פרילאנסרים, שלחנו חשבוניות, כתבנו מיילים, צרחנו בטלפון, וקיבלנו בתמורה כסף. אלא שבכל פעם שאיזה איש קשר מרכזי עזב, פוטר או קודם, הרגשנו שוב את שבריריות המעמד. כי אחרי הכל, בלי הלקוח ביד, נשארנו בלי שום דבר.

בשלב מסויים בא סטיב ג'ובס והציג כל מיני מכשירים נוצצים למראה. התעלמנו ממנו. סטיב היה אבא קשוח, והחטיף לילדיו מכות, ולא כל-כך נמשכנו לשיטת ההורות שלו. אבל סטיב הבטיח עבודה לכל מי שירצה לחסות תחת צילו. השכר יהיה בהתאם לביצועים. אם נהיה טובים, והוא נתן את אנדראס כדוגמה, נוכל לזרוח בשמי הגלקסיה. נוכל לפתח משהו בעצמנו, מה שנרצה, וזה יהיה שייך רק לנו. החלטנו לנסות, לרכוש כמה מכשירים נוצצים ולראות איך הם פועלים, ללמוד את מה שצריך כדי לעבוד בשביל סטיב, להתנסות קצת, לראות מה יקרה.

אז כמו שכתבתי כבר למעלה, אחרי התנסות מסויימת, והרבה לבטים, ויתרתי על הכל ולחצתי על כפתור המפלט. לקחתי בלוני חמצן שיספיקו לשנה שלמה. נזרקתי לחלל. ריחפתי קצת, וחיכיתי שמשהו יקרה. שאפגוש איזו חללית, אגלה כוכב חדש, או לפחות אסטרואיד קטן, אם אפשר עם בית קפה. אבל לא היה שם שום דבר. למעשה, הדבר היחיד שראיתי היה החללית שממנה נפלטתי, והיא הלכה והתרחקה.

אה, כמעט שכחתי בשביל מה אני פה. בשביל ליצור. אז התחלתי לעבוד על משהו. יש לי שנה, אבל זה יהיה טיפשי לעבוד על משהו במשך שנה ורק אז לגלות שהוא כישלון טוטאלי, וכך להישאר בלי חמצן, אז הגדרתי יעדים פשוטים יותר להשגה, ועבדתי חודש-חודשיים, ובסוף שיגרתי את המוצר שלי. התקנתי עליו חיישן מיוחד שסטיב מכר לי, וכך כל פעם שמישהו ימצא את המוצר שלי, אני אקבל איתות.

ואז הבנתי את העקרון: כל פעם שאקבל איתות, אדע שאני נמצא איפשהו, קרוב לציוויליזציה, שמישהו שומע אותי, וזה ייתן לי כוח להמשיך. ככל שמספר האיתותים יגבר, אדע שאני בכיוון הנכון.

חיכיתי, וחיכיתי. פעם בכמה ימים קיבלתי איתות, אבל זה היה בדרך-כלל התנגשות אקראית עם גוף כלשהו שהיה בכלל במסלול בדרך למקום אחר. לרוב היה רק שקט. מוות.


יום אחד, כך פתאום, הופיעה דמות על צג הטאבלט שלי. זה היה סטיב ג'ובס. "זהו, סידרת אותי?" שאלתי אותו, וציפיתי שיצחק בקול מרושע. אבל כל מה שהוא עשה זה לעמוד ולהציג את המכשיר החדש והנוצץ שלו. ניסיתי לדבר אליו, אבל הוא רק המשיך לדבר, מראה את כל הטריקים שהגאדג'ט שלו יודע לעשות לקול תרועת הקהל.

פורסם בקטגוריה טקסט, מיקרו-יזמות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

למה אני מסנן אתכם?

בחודשים האחרונים אני מריץ בראשי רעיון. זה קרה בעקבות קריאה של מניפסט ה-micropreneur שהבהירה דבר אחד שלא כל-כך הייתי מודע אליו: שכל עוד אני עובד בשביל לקוחות, אני לא באמת עצמאי. זה נשמע טריוויאלי, אבל בוודאי שמעתם על מישהו שעוזב את העבודה כדי להתחיל משהו חדש, ואז התחיל לקחת עבודות פרילאנס "כדי לשלם את החשבונות" ו… 10 שנים מאוחר יותר, עדיין משלם את החשבונות.

אז מה בעצם אני רוצה? האם המטרה היא לא לעבוד עם לקוחות? התשובה במקרה שלי היא לא. אני אישית אוהב לעבוד עם לקוחות, אין לי בעיה לנהל אותם, אמנם לעבוד מול חברות ישראליות זה לא פיקניק, ובטח שלא גביית תשלומים מול ארגונים בארץ, אבל ככלל עבודה עבור לקוחות היא מפרה, מביאה למיקוד גבוה, מונחה היטב ע"י מבחן המציאות, ובסוף הדרך מחכה גם שכר.

אז מה שאני רוצה זה בעצם לעבוד על הפרוייקטים שלי. אבל מכיוון שאני צריך גם להתפרנס מהם, הפעם לא מדובר בפרוייקטי אמנות או אקטיביזם גרידא, אלא בדברים מסחריים. אין זמן טוב מזה: חסכתי ושמתי קצת בצד, התנסיתי והתלמדתי בסוגים שונים של איור, עיצוב, תכנות, אנימציה, כתיבה, שיווק, יש לי ילדה קטנה שאוהבת לשמוע את הסיפורים שלי ולשחק את המשחקים שלי (אבל פחות), ובת זוג תומכת, שמוכנה לסבול את המשמעויות של מה שאני עושה.

כרגע אני מתמקד בשני תחומים עיקריים: כתיבת ואיור ספרים (שני ספרים בקנה, אחד "המפלצת מה יגידו", ספר באנגלית, למבוגרים וקצת לילדים, והשני "מונו וקוקית", שם זמני, על הרפתקאותיהם של ילדה ובובתה הפרוותית) ויצירת משחקי וידאו, בעיקר סביב פלטפורמות מוביליות דוגמת טאבלטים וסמארטפונים (הוצאתי שני משחקים, השני, 'Burning Things', משחק לילדים קטנים, יצא לאפ-סטור ממש בימים האחרונים).

המשמעות של כל זה היא שעכשיו, והפוסט הזה בעצם משיק את התקופה הזאת באופן רשמי, אני לא זקוק לאנשים שמכירים אנשים שצריכים תכנות, אתר, אפליקציה, אנימציה, ייעוץ אינטרנטי או משחק. לכן, אם אתם שייכים לקטגורייה הנ"ל, אני כבר לא צריך אתכם. לפחות לא באופן שהייתם נחוצים בו קודם.

אני מנסה לחקור לעומק את האפשרויות שלי כיוצר עצמאי. עצמאי – לא מתוך חוסר רצון לעבוד עם אחרים, למעשה אני ממש רוצה לעבוד עם אחרים (פירוט בהמשך), אלא מתוך הבנה של מגבלות הזמן והמקום שלנו בעולם, ונסיון להגיע לדרכי הבעה אמיתיות וחדשות. אחד מהדברים שהמניפסט הנ"ל העביר יפה זה את הצורך להתנתק מהשאיפה לעשות את זה בגדול, אלא להבין שאתה בונה לעצמך מקצוע, מקום עבודה ומקור פרנסה.

זה המון מילים גדולות, אבל המשמעות היומיומית היא שאין לאן לברוח – אני קם בבוקר וממשיך לעבוד על הספר, ואם יש לי בלוק, אז אני יכול לעבור לתכנות, וכשאני מסיים משהו משמעותי, לאייר את הדמויות למשחק, אבל בסופו של דבר אני בתוך הלולאה של הדברים שלי, של סה"כ הרעיונות והמאמצים, ולא בורח למקום אחר.

נשאלתי מה הבעיה לעבוד בין פרוייקטים עבור לקוחות, להחליט על חודשיים, לדוגמה, של עבודה על מוצר עצמאי ואז לחזור לפרוייקט נוסף. הבעיה בצורה כזו (שניסיתי בעבר) היא שבמרווח בין פרוייקטים קשה להספיק ליצור תהליך שלם, ומצאתי את עצמי מצפה לטלפון מהלקוח שיבוא ויגאל אותי מהייסורים. טלפון כזה מיד יוצר תחושת חיים, לוח זמנים מוגדר, תקציב, כל הדברים שקשה כל-כך ליצור לבד.

אבל בעוד אנחנו מתאמצים ליצור מסגרות קשיחות שיתנו לנו כביכול חופש בתוכן, אנו מתעלמים מהמסגרת הקשיחה האחת – הזמן שלנו על הכדור. לא, הכוונה היא לא ליצור מתוך הפחד מהמוות, אלא בסה"כ בהשראתו.

עכשיו אני צריך אתכם – לא בתור בעלי תפקידים במשרד פרסום, אלא בתור אתם עצמכם. זה יכול לקרות בשתי צורות: או שאתם יכולים לשתף איתי פעולה, כי אתם מאיירים, מעצבים, מתכנתים, כותבים, או אנשי שיווק.  או שאני צריך שתקנו את המוצרים שלי. שלי זה לא רק במובן הספציפי – לא בטוח שאתם אוהבים משחקים, ואולי אין לכם סמארטפון, ולא בטוח שיש לכם ילדים (אם כי בוודאי למכריכם), זה במובן של לקנות יצירה מיקרו-עצמאית. כשאתם מורידים משחק באייפון, חשבו אם אתם משחקים, או משוחקים, על-ידי מנגנוני השיווק האגרסיווי, התאגידים הגדולים, דיסני פינת דורה. כי מאחורי כל מותג שכובש את השוק בכוח הזרוע והכסף, יש המון עצמאים שמנסים ליצור ללא משאבים גדולים.

השבוע ישבתי בגינה עם חברי גיל שבא מלונדון לביקור. דיברנו על טכנולוגיה, משחקים, אפליקציות, ומה לא. בשלב מסוים הוא הביט למעלה ואמר – כמו העלים האלה. אני מקווה שאצליח, בדרכו המוזרה של העולם – ליצור משהו שהוא קצת כמו העלים האלה, ושבדרך אלמד להיות העלים האלה.

נספח: הזנב הארוך ואמצעי ההפצה הדיגיטליים

אני לא ארחיב כי נכתב על כך הרבה, אבל בקצרה, אסביר על המציאות הלא פשוטה של הפצת תוכן בעולם הדיגיטלי. אם בעבר היינו צריכים ללקק לזמורה ביתן כדי להוציא ספר, ואח"כ לסטימצקי כדי למכור אותו, או לפנות בכסף רב מקום על המדף לאלבום מוסיקה או משחק וידאו, הרי שהיום אנו יכולים להפיץ את התוכן שלנו ביעילות ומהירות מדהימות. כתבתם ספר? אתם יכולים למכור אותו מחר באמזון בפורמט דיגיטלי, ללא השקעה עצמית. בניתם משחק? אתם יכולים למכור אותו באפ-סטור של אפל בקלות די גדולה ובהשקעה מינימלית. אלא שכאן גם הבעיה: העולם הדיגיטלי מופצץ בתכנים מכל הסוגים, וגם אם אתם יוצרים מוצר איכותי מאד, ומשקיעים בו הרבה יותר מהממוצע, הוא ייטמע בין מיליוני מוצרים על המדף הוירטואלי. למעשה, מי שמפרסם אפליקציה חדשה, יכול לצפות למספר חד-ספרתי של רכישות ללא פרסום. וכשכל רכישה היא בסכום של בין דולר אחד לחמישה (במקרה קיצוני) – הסכומים המצטברים הם קטנים מאד.

אז איך נוכל להצליח להגיע לשוק שלנו בכל-זאת? זה יכול לקרות על-ידי שיווק בכל האמצעים הצנועים העומדים לרשותנו, רשתות חברתיות, בלוגים, פה לאוזן, אתרי סקירות, אתרי נישה ועוד. מחקר הראה לאחרונה שרוב המפתחים העצמאיים מרוויחים עד 30 דולר בכל תקופת 'חייהם', כך שאם אתם כושלים, אתם לא לבד. המטרה, אם כך, היא לנסות לצוף מעל ה-90% הכושלים, כך שנוכל למצוא קצת חמצן למעלה. אם נצליח להגיע לכמה עשרות מכירות, נוכל להופיע במקום כלשהו ברשימה, ואז נוכל אולי על בסיס זה לטפס עוד טיפה למעלה, אולי לטופ 100 בקטגורית משחקים לילדים.

חשוב מאד ליצור תוכן איכותי. השחקנים הגדולים יכולים להרשות לעצמם למכור זבל, אבל אנחנו מחכים להזדמנות לפרוץ קצת למעלה. מפתחים רבים טוענים שבלתי אפשרי להיבחר ע"י אפל לקטגוריית ה'חדש וראוי לציון' היוקרתית, אבל עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו מתאימים לשם? האם המעטפת הגרפית שלנו טובה מספיק כדי להיות featured ממש בעמוד הראשון? אפל אולי תשמח למכור זבל של דיסני, אבל גם הזבל הזה ייעטף היטב.

פורסם בקטגוריה מיקרו-יזמות | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מהסקטצ'בוק (בתה וגריגה)

פורסם בקטגוריה דיגיטאלי, רישום | עם התגים | כתיבת תגובה

חוזרים מפגרת החורף

פורסם בקטגוריה איור, הנדרסים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

פינגווינים

פורסם בקטגוריה איור, הנדרסים | כתיבת תגובה

יום סגריר

פורסם בקטגוריה איור, הנדרסים, פוסטר | כתיבת תגובה