הנדרסים (1): משלימי החוויות מבקרים ביפו

ישבתי בחומוסיה האהובה עליי וניגבתי את שאריות השמן הזרחניות שנדבקו לצלחת הלבנה. המקום התנהל על מי מנוחות, מאוכלס באנשי עמל בעיקר (כולל אנוכי) שהתכנסו כדי לאכול את המנה, גם טעימה וגם משביעה לפחות עד הערב. ממקומי יכולתי לראות את ההתרחשות המעטה במקום במלואה. אחד העובדים ניצל הפוגה כדי להכין לו ולחבריו כוס קפה. במקביל אליי, נכנסה חבורה לא גדולה, כחמישה במספר. חבריה נכנסו מיד לפעילות של צירוף שולחנות, הזזת סועדים אחרים, ערבים בעיקרם, ישיבה ושוב קימה, החלפת מקום וחוזר חלילה. המנהיג, בחור עגלגל ולא מגולח בחולצת פולו ורודה, ניהל את ההזמנות ותרגם למגיש המנות (מעברית קלוקלת לעברית בדיאלקט חומוסיות) את בקשותיהם של חבריו. תוך זמן קצר החלה הזלילה, והעובד שעמל על הכנת הקפה הזדרז משהו, וניכר היה כי הוא מצפה לגל סועדים גדול שעלול לבוא ולטרפד את ההפסקה שלו ושל חבריו. התכוננתי ללכת, שילמתי וקמתי, ובמקביל קרא מנהיג החבורה למלצר. המלצר ניגש בחשש, ופנה אל ורוד החולצה. "החבר'ה פה רוצים קפה", הסביר המנהיג.

החומוסיה האהובה עליי לא מגישה קפה. למעשה, כל דבר שתקבלו שם חוץ מחומוס הוא בגדר בונוס. מספרים שאבי המשפחה, שהקים את החומוסיה עוד בזמן הטורקים, התנגד לנמרצות להכנסת מקרר משקאות. על ערש דווי הוא כינס את בניו ואמר, "מקסימום לימונדה" רגע לפני שנשמתו פרחה. מלחמת היורשים היתה קשה, אולם גם בדיונים האסטרטגיים המופרכים ביותר על עתיד המקום לא עלה הרעיון להגיש קפה.

העובד סיים בדיוק למזוג את הקפה לכוסות הזכוכית, כשניגש אליו המלצר וחטף ממנו בתנועה אלגנטית את המגש והניח אותו במרכז השולחן המחובר של החבורה. המום, נותר העובד על המושב המאולתר שהונח על בלון הגז עוד כמה שניות, הביט לאחור לעבר הכניסה, ואז קם וחזר לעבודתו.

באותו רגע כמעט הופלתי על ידי גל אדיר של לקוחות ששטף את המקום. שעת הצהריים הגיעה ואיתה העומס הגדול. ברחתי החוצה ופתחתי את מנעול האופניים כשמאחורי יצאו גם אנשי החבורה. "חרא קפה" סיכם אחד מהם.

פורסם בקטגוריה ביקורת, הנדרסים, טקסט. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *