אני אפס, אבל לפחות אני מרגיש את זה

אז זהו, נסחפתי לתוך החלל. כמו בסצינה מסרט מדע בדיוני, שבה הגיבור נפלט עם איזו חליפת חמצן שאמורה להחזיק אותו בחיים לשעה ורבע, החללית שלו מתפוצצת מאחוריו, ולמעשה הוא אבוד. מוסיקה שמימית עם שירת נשים ברקע. אבדון. אלא שבסרט מישהו בא ומציל אותו.

אני מצטער על השימוש בדימויים שטחיים, אבל זה מה שעולה במוחו של אדם שמרגיש באופן כה מוחשי את אפסותו. בעוד החיים מזמנים לנו סיבות לחוש את קטנותנו מול הטבע, מול האינסוף, מול הנצח, החיים המקצועיים לא בהכרח מאפשרים זאת באופן רגיל.

הכל התחיל כשהנרי פורד קרא לנו להשיג ג'וב במפעל שלו, והתחברנו למכונה. עבדנו, שמונה שעות ביום, ארבעים בשבוע, ובסוף נהגנו בפורד שלנו הביתה. הרגשנו קטנים, הו, כן. אבל היינו חלק ממשהו. בנוסף לפרבר שלנו, למדנו גם את הדרך לאזור התעשייה, שבינתיים נהייתה פקוקה למדי. וצברנו פנסיה. אלא שהנרי שדד לנו את החיים. השעות שאחרי העבודה נהיו מועטות וחסרות משמעות, וסופי השבוע – קצרים מדי, צפופים, ומלאים כמיהה.

אחר כך, וזה לקח איזה חמישים – שישים שנה, גילינו את עולם הפרילאנס. דמות אב לא היתה שם. כחולמים, נדדנו בין משרדים, יושבים מול עמדות מק, מקשיבים לאינטריגות הפנימיות של ארגונים שלעולם לא נכיר מבפנים. נצצנו, הוכחנו את עצמנו שוב ושוב, כבשנו את ליבם של מנהלי פרוייקטים ועבדנו לילות שלמים, רק כדי לאסוף את ההמחאה ולהמשיך הלאה, מדלגים בין יבשות, ארצות וערים. השעות היו ארוכות, אבל היו גם ימי חופש, ותקופות רגועות. השכר היה טוב, אבל אחרי כמה שנים הבנו שהוא לא הולך להיות טוב יותר. למעשה, תוך כמה שנים, נהפוך ללא רצויים, לא רלוונטיים וללא עתיד.

אז סידרנו משרד קטן בתוך הבית, והתחלנו לגייס לקוחות. בנינו פתרונות, אפליקציות, תפרנו מוצרים. הלקוחות שילמו טוב, או ששילמו מאוחר, או שלא שילמו בכלל, והיו מרוצים מאד, או מרוצים במידה מסויימת, או לא מרוצים בכלל. מצאנו את הדרך אל לבם של הארגונים, דרך אנשי קשר נאמנים, והצלחנו לאט לאט לבסס מערכות יחסים ארוכות טווח. ניהלנו פרוייקטים, שכרנו פרילאנסרים, שלחנו חשבוניות, כתבנו מיילים, צרחנו בטלפון, וקיבלנו בתמורה כסף. אלא שבכל פעם שאיזה איש קשר מרכזי עזב, פוטר או קודם, הרגשנו שוב את שבריריות המעמד. כי אחרי הכל, בלי הלקוח ביד, נשארנו בלי שום דבר.

בשלב מסויים בא סטיב ג'ובס והציג כל מיני מכשירים נוצצים למראה. התעלמנו ממנו. סטיב היה אבא קשוח, והחטיף לילדיו מכות, ולא כל-כך נמשכנו לשיטת ההורות שלו. אבל סטיב הבטיח עבודה לכל מי שירצה לחסות תחת צילו. השכר יהיה בהתאם לביצועים. אם נהיה טובים, והוא נתן את אנדראס כדוגמה, נוכל לזרוח בשמי הגלקסיה. נוכל לפתח משהו בעצמנו, מה שנרצה, וזה יהיה שייך רק לנו. החלטנו לנסות, לרכוש כמה מכשירים נוצצים ולראות איך הם פועלים, ללמוד את מה שצריך כדי לעבוד בשביל סטיב, להתנסות קצת, לראות מה יקרה.

אז כמו שכתבתי כבר למעלה, אחרי התנסות מסויימת, והרבה לבטים, ויתרתי על הכל ולחצתי על כפתור המפלט. לקחתי בלוני חמצן שיספיקו לשנה שלמה. נזרקתי לחלל. ריחפתי קצת, וחיכיתי שמשהו יקרה. שאפגוש איזו חללית, אגלה כוכב חדש, או לפחות אסטרואיד קטן, אם אפשר עם בית קפה. אבל לא היה שם שום דבר. למעשה, הדבר היחיד שראיתי היה החללית שממנה נפלטתי, והיא הלכה והתרחקה.

אה, כמעט שכחתי בשביל מה אני פה. בשביל ליצור. אז התחלתי לעבוד על משהו. יש לי שנה, אבל זה יהיה טיפשי לעבוד על משהו במשך שנה ורק אז לגלות שהוא כישלון טוטאלי, וכך להישאר בלי חמצן, אז הגדרתי יעדים פשוטים יותר להשגה, ועבדתי חודש-חודשיים, ובסוף שיגרתי את המוצר שלי. התקנתי עליו חיישן מיוחד שסטיב מכר לי, וכך כל פעם שמישהו ימצא את המוצר שלי, אני אקבל איתות.

ואז הבנתי את העקרון: כל פעם שאקבל איתות, אדע שאני נמצא איפשהו, קרוב לציוויליזציה, שמישהו שומע אותי, וזה ייתן לי כוח להמשיך. ככל שמספר האיתותים יגבר, אדע שאני בכיוון הנכון.

חיכיתי, וחיכיתי. פעם בכמה ימים קיבלתי איתות, אבל זה היה בדרך-כלל התנגשות אקראית עם גוף כלשהו שהיה בכלל במסלול בדרך למקום אחר. לרוב היה רק שקט. מוות.


יום אחד, כך פתאום, הופיעה דמות על צג הטאבלט שלי. זה היה סטיב ג'ובס. "זהו, סידרת אותי?" שאלתי אותו, וציפיתי שיצחק בקול מרושע. אבל כל מה שהוא עשה זה לעמוד ולהציג את המכשיר החדש והנוצץ שלו. ניסיתי לדבר אליו, אבל הוא רק המשיך לדבר, מראה את כל הטריקים שהגאדג'ט שלו יודע לעשות לקול תרועת הקהל.

פורסם בקטגוריה טקסט, מיקרו-יזמות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *