אתם (כנראה) הורים מתעללים


האמת שקשה לי להגיד לכם את זה בפנים. אז אני כותב את זה ומכיוון שאתם ככל הנראה שייכים לקבוצה, אני פונה גם אליכם.

1. בית
בפעם האחרונה זה קרה בלילה כזה שבו יושבים חברים, שותים ומדברים אל תוך הלילה. הורה לתאומות בגיל המופלג של 3 חודשים לקח שאיפה מהסיגריה ותיאר איך הוא תכף שולח אותן סוף-סוף למשפחתון. אב אחר, שזכה בילד אחד בלבד, ילד ששרד בבית עד גיל שנה, כבר לא יכול לחכות למסירתו לגן, דבר שיקרה בקרוב. האב השלישי, הסביר איך לבלות עם הילד זה לא בדיוק חוויה אינטלקטואלית, ולכן ראוי להימנע מכך.

שבוע לפני כן, זה היה בהפסקת משחק כדורגל. כנראה שאמהות נוטות להצניע קצת את תשוקתן להיפרד מילדיהן, אבל אבות ממש לא מתביישים. חבר סיפר איך הוא מפקיד את הפעוט שלו בידי מטפלת כל יום משבע עד שבע, (ומשלם קרוב לשבעת-אלפים שקלים, אבל זה שייך לפוסט אחר). וכן, הילד אוהב להיות עם המטפלת יותר מאשר עם הוריו, כמה מפתיע.

אה כן, המטפלת. אז אני הסתובבתי עם בתי הרבה בגינות, ככה באמצע השבוע, וראיתי המון מטפלות. המון המון מטפלות. ובכן, כל מה שאתם עושים כל-כך גרוע, הן עושות עוד גרוע יותר. חוץ מהטריק של לנדנד את הילד בנדנדה, למלא את הכפית בכל פעם שהוא ב'עלה' ולדחוף את הכפית לתוך הפה כל פעם שהוא ב'רד'. בזה הן מעולות.

אז אני רוצה להגיד לכם משהו:
הייתם רוצים שמישהו יזרוק אתכם מהבית בלי להכין אתכם, יגלה אתכם למקום בו תהיו חסרי הגנה וללא יכולת להביע את מצוקתכם במשך רוב שעות היום? וגרוע מכך, המישהו הזה יהיה מי שנאבק ודימם כדי להביא אתכם לעולם? וכרגע הוא מעדיף להזיע ולדמם במקום אחר, שנקרא עבודה, רק כדי לא להיות אתכם?

כדי להסביר את זה במונחי עולם העבודה שאתם כל-כך אוהבים, אני אתאר את זה שוב:
המנהל שלכם, שראיין אתכם ונאבק להביא אתכם לחברה, ואח"כ התאמץ מאד להכניס אתכם לעניינים, ללמד אתכם הכל ואפילו הזמין בשבילכם כריך כל יום מהקייטרינג כי לא ידעתם מה לבחור, עד שחשבתם שהוא ממש חבר שלכם, זה שנשכב על הגדר כשהיו פיטורים, אז הוא יום אחד ללא הודעה מוקדמת אומר לכם שהתפקיד שלכם מחייב מעבר שתי קומות למטה. כשאתם יורדים לאגף החדש אתם מגלים שיש בו מלא עובדים דחויים, לא מוכשרים וסתם לא אהובים, שבינתיים מבלים שם את זמנם, לא ברור לכמה זמן. לפעמים פורצות שם קטטות, דבר שלא נשמע כמותו בקומות העליונות. כשהבוס הולך הביתה הוא עובר באגף ולוקח אתכם במכונית שלו בטרמפ הביתה, מקום שבינתיים נראה קצת פחות מוכר ומוגן. מדי פעם יש וועדה שדנה בעניינכם בקומות העליונות, ומעבירה אתכם לאגף אחר (מתברר שיש עוד כאלה, והם נהיים גרועים).

2. עינויים
התעללו בכם, אז גם אתם מתעללים. אתם עושים לילד שלכם 'הרדמה', שזה מין סוג של היפנוזה ללא אישור משרד הבריאות. אתם 'שמים לילד שלכם גבולות', שזה להמציא כל מיני קווים מדומיינים, שהמציאו על חשבונכם כשהייתם קטנים, כל-כך קטנים שזה מוטבע בכם כל-כך חזק שאתם ממש מאמינים שהם קיימים. אתם משתמשים בכל מיני ספרים שמלמדים תרגילים שנלקחו הישר מספרי העינויים של הק.ג.ב. – מרימים ומורידים, מעירים בצהריים כדי שהילד ישן בלילה, משכימים מוקדם כי צריך לעזוב את גן העדן וללכת לגן הבלי-עדן.

אתם נותנים להם לבכות כי צריך לפעמים גם לשחרר אנרגיה, אתם לא מגלים להם שיש גלידה במקרר, וזוללים אותה בחשאי אחרי שהיה 'וידוי הריגה' וההרדמה הצליחה. בכלל, אתם משתדלים שאם יקבלו משהו זה יהיה תמורת משהו אחר, כפרס או כפיצוי או כתשלום.

אתם מאשימים אותם במניפולטיביות (בכי) אבל אתם הפכתם את עצמכם למכונה של תעמולה, שטיפת מוח, שכנוע, האכלה בכח, והזנה בהיסח הדעת. אתם תעשו כל דבר, כולל למכור את האמא שלכם, כדי שהילד יאכל עוד כפית מהקוטג', אבל לא חשבתם על כך שאוכל זה זכות, ולא חובה. אתם תערבבו לתוך המזון של ילדכם מיני תוספים כדי שלא ישים לב, אבל בדרך אתם שכחתם לשים לב.

אתם מונעים מהם מידע חיוני, לגבי מה הולך לקרות היום, מחר, בטיול לתאילנד ובברית המילה של אחיהם. כשאתם כן מנדבים מידע, מדובר בגיבוב של שטויות במקרה הטוב, ושקרים ממש במקרה הגרוע. אתם מדברים באנגלית, וזה לא כי אתם אנשים בין-לאומיים ורחבי אופקים, אלא כי כך הם עוד פחות מבינים מה קורה סביבם.

3. רוח
אתם לא באמת מאמינים ברוח האדם. אתם בטוחים שאם תתנו לילד שלכם עשר טבלאות שוקולד כל יום במשך שנה, הוא ייחסל את כולן ויבקש עוד, החזיר הקטן. שאם הוא מבקש שוב את אותו סיפור בפעם העשרים ושש, הוא לעולם לא יבוא על סיפוקו, ובעצם הוא מנסה לשעבד אתכם, הפראיירים. שאם היא בוכה, זה בגלל שהיא 'עייפה', או 'גמורה' ולא בגלל שפשוט רע לה אתכם.

אתם תשנו להם הכל, תעשו להם טירונות, תלכו ליועצים שיתנו לכם את עשרת הדברות עם חוקים חדשים, שיעבדו במשך חצי שנה כמו קסם, עד שהכל ישוב ויתפורר, כמו דיאטת בזק. אתם תכריזו שמהיום צריך ככה וממחר אסור את זה, אבל תשכחו להשתנות בעצמכם.

כשאתם איתם אתם חושבים כל הזמן על עבודה, אבל כשאתם בעבודה אתם לא חושבים עליהם. לכן אתם תשימו תמונה שלהם ליד המחשב או במחשב או בטלפון הנייד.

4. אי-נוכחות
זה לאבות שביניכם. תשמעו, גם אני זכר. אני יודע מה זה הצורך הזה להתאייד ולהיעלם ברגע שיש אמהות וילדים (שלנו) בסביבה. לשחק באייפון. לברוח לעשות קניות. לחזור מאוחר כדי לא 'לבזבז את הזמן על שטויות'. זה כנראה צורך די חזק. אז אני אגיד לכם דבר אחד: אל תתביישו בזה, זה לא נורא. צאו, תבלו, קחו את הזמן שאתם חייבים. אבל דחילק, כשכן יש לכם כח – תהיו, תשתתפו, קחו חלק. אתם לא נהגי מונית של המשפחה. תמציאו משחקים, ספרו סיפורים. דברים אמיתיים מהחיים שלכם, לא סתם המצאות. וגם אגדות – אבל לא רק כאלה שנועדו לשכנע.

5. זה לא אשמתכם
אבל כן באחריותכם. דוכאתם, אבל אתם יכולים לעצור את מעגל הדיכוי.


6. אהבה
למרות הכל, אתם מאד אוהבים את הילדים שלכם. ברור, זה ביולוגי.

 

נספח: התירוצים

אתם לא יכולים, כי אם תישאר בבית זה יעמיק את אי השוויון (קשה. אבל אפשר להתחלק בנטל העבודה ובעונג גידול הילדים)

מישהו יצטרך לוותר על קריירה (שוב, להתחלק, אין צורך לוותר על הדברים החשובים לכם)

עדיף לשלם למישהו מקצועי שיעסוק בחינוך (בטח, גם עדיף לשלם על שירותי מין ממישהו מקצועי)

הילד צריך ללמוד שהחיים קשים (נימוק מבריק!)

הילד לא יפתח אישיות עצמאית אם לא ניתן לו להיפרד (אימאל'ה)

כולם לוחצים מסביב (נכון, וזה קשה מאד)

כשכולם בבית זה סיר לחץ (לפעמים, לכן צריך לעשות יחד דברים כיפיים)

חיי המין שלכם גרועים בגלל שהילדה ישנה אתכם במיטה (לא, הם פשוט גרועים)

מעמד הביניים נשחק ויש גזירות (עדיף כבר לחיות בביבים מאשר לחיות את החיים המדכאים שלכם)


יש לכם עוד? אתם מוזמנים להוסיף עוד תירוצים בתגובות.

 

פורסם בקטגוריה ביקורת, טקסט, כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות בנושא אתם (כנראה) הורים מתעללים

  1. מאת אמא‏:

    גור, זה וואוו! די מהר גיבשת מבט כל-כך חד וחריף. וזה בחברה שבטוחה שהוריה הם הטובים בעולם.
    בחור אחד שעבד איתי בערבה, התלונן בפניי שהוא לא רואה את תינוקו בן ה-7 חודשים. בבוקר אני פנוי אבל הוא ב"גן", ואחה"צ אני עובד. כשאני חוזר מביקורת הירקות לאגרסקו – הוא כבר ישן. וביום שלישי, שבו אני פנוי – הוא בחוג מוסיקה!
    השבתי: א. למה קטן כזה צריך חוג?
    ב. בבוקר תבלה איתו במקום לשלוח לגן. הוא די נדהם אבל…קיבל.
    בהריון עם הילד השני, אמר לי: כבר הודעתי לליאת: את המתכונת הזו אתחיל עם התינוק יותר מוקדם.
    נשמע צדקני? כדי לגדל ילד צריך קודם כל להיות איתו.

  2. מאת מיכל גל דיסני‏:

    בעקרון אני לא יכולה להסכים איתך יותר. אם יש דבר שאני עסוקה בו בחיי זה בדיוק במה שאתה מעלה – בלהיות נוכחת בחיי ילדיי ובלעזור להורים אחרים להיות נוכחים בבתיהם. יש הורים שצריכים כל כך הרבה עזרה כדי להיות מסוגלים להעניק את האהבה שלהם לילדים שלהם ולצייד אותם בבטחון, זה מוזר, אבל זה ככה.
    יש דבר אחד שאני חייבת לתקן לך: "להציב גבולות" זה לא רק לחוקק חוקים, להעניש ולצעוק. הצבת גבולות זה לעזור לילד שלך לדעת איפה הוא נגמר והאחר מתחיל ומסייע לו להיות עם אוריינטציה בעולם. הצבת גבולות מתחילה כשנוגעים בתינוק ומלמדים אותו את גבולות גופו וממשיכה בקביעת סדר יום (קבוע, אך גמיש), בלעמוד בהתחייבויות שלנו, בעיצוב הרגלים (לא כולם מחייבים צעקות, אבל רובם דורשים התמדה) ועוד…
    הורות זה עבודה קשה, אבל ככל שעושים אותה נכון מוצאים את האנרגיות לדברים חיוביים והרבה פחות על עימותים.
    חייבת ללכת, הפעוטה שלי משמידה לי את הנייד (:

  3. מאת דפנה‏:

    חייבת להגיב למה שנאמר פה בתגובות, פשוט נמאס לי כל כך מהטון הפסקני שמתלווה תמיד לביטוי השחוק הזה "להציב גבולות". (גור, אגב, דייק וכתב: "להציב גבולות מדומיינים"). רק היום מישהי השתמשה בשיחה אתי בביטוי שחוק ומקומם מאותה משפחה, מהצד של הילד. כי אם אנו, המבוגרים "מציבים גבולות", הוא, המניאק הקטן, "בודק גבולות". אז ככה, רציתי להציע שאולי נקרא לזה "מרחיב גבולות", משהו שטמון בו גם הערך של "מרחיב אופקים", "מרחיב אפשרויות", מרחיב את המבט, לומד, מתנסה, נראה לכם? ונבין שזה מה שילד פחות או יותר נורמלי אמור לעשות, ונפנה לרגע את המבט, את האצבע המאשימה, אלינו, הגדולים, ונגלה שזה מה שאנחנו עושים כל החיים מול הורינו אנו. מנסים להרחיב את הגבולות המדומיינים שהם יצרו לנו, ככה שנצא מתוחכמים מהם, רחבי אופקים מהם, עשירים מהם, פחות עושים בושות מהם, ומה לא, (ואז, מגוחך ככל שמשימת חיים זו יכולה להיות, אנו לא מזדעקים מיד להפעיל מערכת שלמה של מניפולציות – "בודק גבולות, הא? מיד נראה- לו- מה-זה).
    השטויות האלו עם הגבולות יכולות להיאמר בכזה פאתוס וכזו יראת קודש רק במדינה שלא מכבדת שום גבול, שאין לה שום גבול, למעשה אין לה גבולות. *ועם כל כמה שלצערי התוודעתי לתיאוריות גוףנפש למיניהן, טובות וגרועות, לגעת בילד שלך זה פשוט לגעת בילד שלך, לא "להציב (שום) גבולות".

  4. מאת אמיר אבא‏:

    מסכים איתך על רוב הדברים, אבל מחפש את דרך הביניים.
    אני אבא עובד, קם בכל בוקר בשש (לפעמים קודם לכן) ומבלה שעתיים איכותיות ביותר עם הילד. מציירים יחד מפסלים בבצק פלסטלינה ובעיקר משחקים עם אוטו כזה או אחר.
    בשמונה לצערי אני חייב לצאת לעבודה. מבחירה – הצלחתי לארגן לעצמי 70 % משרה, שזה אומר גם 70% משכורת – בתמורה משפחתי ואני זוכים להיות יחד 3 פעמים באמצע השבוע משעות הצהרים! ולזה אין תחליף ומחיר.

    לגבי הצבת גבולות – אנחנו כהורים (צעירים) מציבים גבולות.
    הילד שלנו צריך את זה. ודווקא הגבולות הקבועים הברורים והגמישים, עוזרים לו להבין לקבל ואף "למרוד" בהם. המרידה חשובה לו ביותר – כך הוא בונה את עצמו. את היכולות שלו ואת ההפרדה שלו מאיתנו ואנחנו בתור הורים אמורים לאפשר לו למרוד בגבולות שאנו מציבים.

    אחרת – הוא יחפש במקומות קיצוניים יותר ויותר את ה"מרידה" הזו.

  5. מאת taliop‏:

    1. כאשר אתה בן אדם מבוגר שיש לו יותר בחיים מאשר רק הילדים שלו (ואני לא אומרת שזה לא המון, זה המון, אבל זה לא תחומי עניין או קריירה או פעילות קוגניטיבית ענפה מדי) אתה לא תמיד מסוגל לבלות את *כל* שעות היום עם ילדיך. אחותי למשל אוהבת את שלושת ילדיה עד אין קץ, אבל אחרי חודש שלם שבו היא נמצאת איתם מהרגע שהם מתעוררים ועד שהם הולכים לישון (מלבד יום אחד בשבוע) זה כבר נעשה קשה מנשוא, במיוחד כאשר החברה מפמפמת היום להורים שהם צריכים להעסיק את הילדים באופן אינטנסיבי. אחרי חודש כזה היא משוועת שהם יחזרו לגן, וזאת על אף שהיא לא "זורקת" את הילדים בגן עד הערב, אלא אוספת אותם בשתיים בצהריים. כמו כן היא עשתה סקר מקיף רק כדי לוודא שהיא שולחת אותם לגן שהם נהנים בו, ושיש בו מי שמטפל בהם.
    מעבר לכך – ילדים אכן זקוקים לגבולות, בין אם אתה מאמין בזה או לא. ילדים שאינם זוכים לכך שיציבו להם גבולות גדלים להיות מבוגרים שאינם מרוצים מדבר ואינם יודעים את מקומם בעולם, ואני רואה את זה בחברים שגדלו לצידי ויודעת היטב מה ההבדל בין איך שגידלו אותי לאיך שגידלו אותם. אנשים שאינם יודעים איפה הם נגמרים והאחר מתחיל, מצפים שתמיד יענו לרצונותיהם ואינם רואים את צורכי האחר. ילדים שאינם לומדים לקבל את האפשרות של "לא", אינם יודעים לכבד אחרים. גבולות אינם חוקים שרירותיים, גבולות הן להסביר לילד את מהות החיים, ללמד אותו להסתדר בחברה, ללמד אותו לפתח אישיות ועצמאות.
    דבר אחרון – הדבר אולי הכי חשוב בגידול ילדים זה לדעת לאזן בין היותך קשוב לצרכיהם של ילדיך לבין היותך קשוב לצרכיך שלך. ההתעלמות המוחלטת מהחיים האינדיבידואלים שלך כמבוגר לא תוביל לדבר מלבד מרמור, שיצא, בין אם תרצה בכך או לא, על ילדיך, והדבר יפגע בהם הרבה יותר מאשר גלידה שתמנע מהם או מספר שעות בגן.

  6. מאת pixelbaum‏:

    תודה לכל המגיבים, במיוחד אלה שמעדיפים להתדיין מאשר להתעסק בשאלה האם כותב הפוסט (אני) הוא הורה ממורמר, כמה ילדים יש לו וכמה מהנטל הוא באמת נושא (הדיונים בפייסבוק התמקדו בזה).

    אני רואה שנושא הגבולות מאד מטריד את כולם. אני רוצה להדגיש את מה שיצאתי נגדו – והוא גבולות מדומיינים. כל מגבלה אמיתית בעיניי חשובה מאד. כי פה באמת מדובר על המהות (כמו taliop כתבה).

    דוגמה (בכוונה אני בוחר בדוגמה שמראה שאני לא אדם קיצוני שחי בצריך במצפה בגליל ואוכל רק חוביזה): אני אתן לילדה שלי ללכת לישון מתי שהיא רוצה, ולראות כמה סרטים במחשב שהיא רוצה. אני לא חושב שיש איזו שעה מסויימת שצריך לקדש אותה. אז למה להמציא שעות גג? יש הבדל מהותי בין 8:30 ל-9:30? השעות עצמן הן דבר מדומיין. יש ימים שבהם זה מביא לשינה מאוחרת, אבל לרוב התוצאה היא שהיא הולכת לישון ביוזמתה כשהיא באמת עייפה. ולראות ילדה בת 4 שסגרה את המחשב, הניחה אותו ליד המיטה ונרדמה לבד מבלי לשתף בהרדמות שלה את כל הבית זה מראה מענג.

    לעומת זאת, אם אני רוצה לראות משחק כדורגל שחשוב לי וחיכיתי אליו הרבה זמן, אני לא אוותר. אני לא אתן לקחת לי את המחשב, ואני פשוט אהיה אסרטיבי בעניין. מי שינסה לקרוא לי לכל מיני משחקים והשתוללויות יזכה לסירוב, ומצד שני אולי להזמנה לצפות יחד.

    בכלל, מה שיפה בהורות זה ההפרדה שנגרמת מאליה בין מה שחשוב באמת לבין מה שפחות. זו ההזדמנות לוותר על כל מיני הרגלים ומנהגים לא מספקים ולא מעצימים (תחביבים מיותרים, חברים מעייפים), אבל האחריות היא להשאיר ואף לחזק את הדברים שכן חשובים.

    טוב אני חייב לסיים לפני שאני הופף למטיף חלקלק ודביק.

  7. מאת מרמיט‏:

    אתה נותן לילדה בת 4 לראות סרטים במחשב עד שהיא נרדמת?
    מפקיר אותה בידי הפיקסלים שבמחשב, במקום המגע האנושי המנחם שהיא צריכה?
    הורה מתעלל שכמוך.
    (רואה? אין לזה סוף. הדבר הכי קל בעולם זה להפנות אצבע מאשימה)

  8. מאת pixelbaum‏:

    מרמיט – אני מאשים לא כי אני התובע הכללי, ולא כי קמתי בבוקר עצבני, ולא כי יש לי בהכרח את הפתרונות הטובים ביותר לסוגיית ההורות.
    בכוונה נתתי דוגמה שמראה שאני לא מכת ההימיש ולא דוגל בניאו-שמרנות מוסרנית ודכאנית. ההיפך – אני קורא לחגוג את חווית המשפחה ולמצות ממנה את המיטב ללא רגשי אשם מיותרים.

    לכן, אם אתה חושב שגם אני הורה מתעלל, זה בסדר, אבל אני לא עוסק בהנפקת רשיונות הורות. אני מצביע על תופעה רחבה ביותר של הורות שנשענת על הנחות מוטעות.

    וויניקוט וה"אמא טובה מספיק" שלו פופולרי מאד עכשיו, בדיוק כי הוא מכשיר לכאורה את הצורך ההולך וגובר במיקור חוץ של כל דבר הקשור בהורות. זה מאד מתאים למטפלים ויועצים למיניהם המתפרנסים מהורדת הנטל מההורה המבולבל והאבוד. 'האמא הטובה מספיק' (או האבא הטוב מספיק), זו שאיתה נותר לבסוף הילד, נשארת דמות שבלונית וחסרת אופי, כי זה מספיק לה כדי להמשיך לשמור על התואר המפוקפק הזה.

    טוב, עכשיו ייכנסו בי על שהעזתי לדבר על משהו שאני לא מספיק מבין בו… וויניקוט.

  9. מאת מרמיט‏:

    פיקסלבאום – מסכים איתך.
    אם היה לי עוד בלוג תקין, הייתי גם מחפש לך כמה פוסטים שמהדהדים את מה שכתבת בבלוג הזה.

    הורות שנשענת על הנחות מוטעות, היא בכל מקום.
    הבעיה שלי היא עם הדרך שבה אתה שוטח את האשמותיך. ככה לא נראית ביקורת בונה, אלא התנשאות שמזמינה להזמין אותך לקשוט עצמך לפני שתקשוט אחרים.
    תאמין או לא, יש אנשים שבשבילם גם לשלוח את הילד להירדם עם סרט זה סוג של "מיקור חוץ".

    אם עוד היה לי בלוג מתפקד, הייתי מחפש לך כמה פוסטים שכתבתי בנושא הזה. בהתחלה גם אני הייתי מתקיף חזיתית ככה. מאז הבנתי שלא רק שזה עושה עוול לאנשים/הורים שמתמודדים עם סיטואציה מורכבת, שלא את כולה אני מבין בהכרח – אלא זה גם לא אפקטיבי לדפוק לאנשים פטיש של אשמה בראש.

  10. מאת מירית‏:

    אני עם מרמיט, אבל הערה קטנה – כשיהיו לך תאומים מבטיחה לך שתדבר אחרת, לא משנה מהילדים יש לך ומה הרווח ביניהם, הורות התאומים היא פי כמה וכמה יותר שוחקת וקשה ממה שתצליח לדמיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *